בריאות ומשפט בישראל - רשלנות רפואית  

זכויות החולה - הסכמה לטיפול רפואי                                                                                           

לידה בעוולה                                                                                    

רשלנות רפואית בלידה                                                                                            

אי אבחון מחלות בזמן                                                                                             

רשלנות רפואית בניתוח                                                                                        

רשלנות של רופא משפחה                                                                                    

רשלנות רפואית בטיפול שיניים                                                                            

רשלנות רפואית ניתוח פלסטי                                                                            

רשלנות רפואית  - עורכי דין                                                                            

מהי רשלנות רפואית ואיך נוכיח?

כדי להוכיח עילה של רשלנות רפואית על התובע לעבור חמישה שלבים.

א. עליו להוכיח כי קיימת חובה כלפיו

ב. עליו להוכיח כי החובה הופרה

ג. עליו להוכיח כי נגרם לו נזק עקב ההפרה

ד. עליו להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם לה.

ה. יש לקבוע את היקף הנזק. (להלן:"מבחן חמשת השלבים").

חובת הזהירות מתחלקת לשניים, חובת זהירות מושגית לגביה מוסכם כי היא קיימת תמיד ביחסים שבין רופא וחולה וחובת הזהירות הקונקרטית.

לעניין חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון האם הרופא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, האם התנהגותו היוותה התרשלות וכן יש לבחון את השאלה של הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לנזק

שנגרם.

משורה ארוכה של פסקי דין עולה הדעה לפיה הגדרת הרופא הסביר ושאלת ההתרשלות הרפואית הינה שאלה רפואית - משפטית ולא שאלה רפואית גרידא, כאשר בסופו של יום הדבר מסור להכרעתו של בית המשפט.

המגמה המסתמנת בפסיקה היא הרחבת הדרישות מ"הרופא הסביר".

בע"א 323/89 קוהרי נ. מ.י. פ"ד מ"ה(2) 142 (בעקבות ע"א 10[280/60]) נקבע:

" המבחן אשר על המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות (172 ג-ד)....

לא כל שכן זהו המצב כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת אותן אותו זמן, ושהיא מכירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים.

אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול בהתאם לנורמות מקובלות  אותה עת בעולם הרפואה (172 ד-ה)."

צעד נוסף הלך בית המשפט העליון בע"א 3108/91 רייבי נ. ד"ר ווייגל פד"י מ"ז (2) 497. החשיבות בפסק הדין היא האמירה כי לפרקטיקה הרפואית הנוהגת אין משקל מכריע. כלומר בית המשפט יכול לקבוע כי למרות שמדובר בפרקטיקה רפואית מקובלת, הרי זו כשלעצמה הייתה רשלנית.

גישה זו התחזקה בפס"ד מאוחר יותר, בע"א 935/95 רביד נ. קליפורד ואח’ נ"ב (4) 736:

"עובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא, כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת. לעולם מצוי הכוח בידי בית-המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. עם זאת, רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת, כרשלנית (765ה).

אין לסווג התנהגותם של רופאים לכאלה המעניקים למטופל טיפול אופטימלי מחד גיסא, ולכאלה הנוהגים כלפי המטופל ברשלנות מאידך גיסא. יש מקום לקטגוריה שלישית של מקרים, כמו זו שלפנינו, שבה הרופא אמנם לא נקט את הטיפול הטוב ביותר, אך הטיפול לא עלה כדי התרשלות. בתחום זה שבו אנו עוסקים,יש למצוא את שביל הזהב. מחד גיסא, יש להציב רף גבוה של רמת זהירות הנדרשת ממטפלים רפואיים; מאידך גיסא, אסור לרף להיות גבוה מדי, שמא ישתק למעשה כל מערכת רפואית. אם בכל טיפול שבו עלול להיגרם נזק זמני חולף יידרש שימוש באמצעים הטובים ביותר הקיימים, אף אם אינם רווחים בפרקטיקה, יוצב בכך סטנדרד גבוה מהמקובל, סטנדרט כזה שיחייב רופאים לנהוג בזהירות החורגת מן המקובל (766ו - ז, 767ב).

(דעת מיעוט - השופטת ד’ ביניש):

כאשר צפוי כי כתוצאה מטיפול רפואי עלולים להתרחש תהליכים יוצרי סיכון לנזק, ולו גם נזק קל, לאברים רגישים במיוחד או לתפקוד מערכות רגישות במיוחד בגוף, כגון המוח, הרי בהתקיים חשש לנזק קל, יש להביא בגדר הצפיות גם חשש מפני הידרדרות לנזק חמור בשל רגישותו המיוחדת של האבר שבסיכון. לפיכך, כאשר מוכר תהליך יוצר סיכון מהסוג האמור, אין להבחין לעניין הצפיות הנדרשת להטלת אחריות בין נזק קל לנזק חמור. סיווג הנזק כנזק צפוי אינו משתנה, בין שמדובר בפגיעות קלות יחסית כתוצאה מעליית חומר ההרדמה למוח, ובין שמדובר בפגיעות בעלות עוצמה,

כשכולן תוצאה של אותו סיכון (756ד - ה)." בעניין אחר בע"א 2694/90 הדסה נ. מימון ואח’ פ"ד מ"ו (5) 628, קבע בית המשפט כי על הרופא מוטלת חובה להעמיק ולחקור ולא להסתפק במה שרואות עיניו.

"במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ולקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון (635 ב-ג)."

דנ"א 7794/98 רביד ואח’ נ. קליפורד ואח’ הפכה דעת המיעוט של כב’ השופטת בייניש לדעת הרוב,והיא היום הדעה המקובלת כפי שנאמרה על ידי כבוד השופט אור:

"יחד עם זאת, סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות -נורמטיביות ועל כן ייתכנו מקרים, אם כי לא שכיחים, בהם הפרקטיקה הנוהגת עלולה שלא לענות על סטנדרט ההתנהגות הנדרש. מצטרף אני לעמדתה של חברתי, השופטת בייניש, בפסק הדין שלערעור, כי קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת אינה יכולה לחרוץ, כשלעצמה, את גורלה של שאלת ההתרשלות...

אין ספק כי קיומה של פרקטיקה מקובלת מהווה פרמטר, ואפילו פרמטר חשוב, במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי, אולם אין היא הפרמטר היחיד אשר בית משפט יתחשב בו. "

בתאריך 12/5/96 פורסם חוק זכויות החולה, שנכנס לתוקף ביום 12/7/96, חוק זה שם לעצמו למטרה, סעיף 1, לקבוע את זכויות המטופל, ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

אין בחוק שמץ של מילה על נושא הרשלנות הרפואית למעט האמור בסעיף 5 לחוק הקובע:

"מטופל זכאי לטיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש".

לפיכך, שאלת הטיפול הרפואי נאות הושארה להכרעה על פי הפסיקה הקיימת והנוהגת.

א 28558/04

האם יש חובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ?

סעיף 17 לחוק זכויות החולה, מחייב עריכת רשומה רפואית:

"17. חובת ניהול רשומה רפואית

(א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתרפרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדברהטיפול הרפואי שקיבל המטופל,

עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

(ב) המטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.

(ג) נמסרה רשומה רפואית לשמירה בידי המטופל, יתועד הדבר על ידי המטפל או המוסד הרפואי."

 לעתים כאשר קיימת מחלוקת באשר לפעולות שנקט הרופא, והאם היו בהן כדי התרשלות, יש חשיבות רבה לבדיקת הרישום הרפואי.

בתי המשפט ראו בהעדר רישום רפואי מספיק, כמעיד על התנהגות רשלנית ולעיתים כמצביע על רשלנות במתן הטיפול הרפואי כאשר קבעו כי "רשלנות רפואית מתגבשת כבר מעצם חוסר ניהול

תקין של רישומים רפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים.

מקרה כזה הוא אחד מרבים בהם העדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן

אמת". היינו העדר רישום רפואי יכול להעיד על התרשלות הרופא במתן הטיפול ולהעביר את נטל הראיה.

בתי המשפט, ראו בהעברת הנטל במצב זה, כעניין של מדיניות שתביא את בתי החולים להקפדה על רישום רפואי מלא.

לעניין זה ראה בע"א 789/89 עמר נ. קופת חולים פ"ד מו (1) 712:

"(1) מחדל ברישום מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אותנטית בעלת משקל. במצב זה עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו

להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות (721 ב-ג, ה).

(2) ייתכנו אף מקרים בהם יחויבו הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק, אם עקב אי-ניהול רישומים נאותים נגרם לו גם "נזק ראייתי" בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו (721 ה)."

א 010400/02

מהי בריאות ?

בריאות היא שילוב של יעילות תפקודית ומטבולית באורגניזם, הן ברמת המיקרו (רמת התא) והן ברמת המאקרו (הרמה החברתית). בשטח הרפואה, בריאות מוגדרת לרוב כיכולת

האורגניזם להגיב ביעילות לאתגרים (למצבי מתח) ולהשיב בצורה יעילה "מצב של איזון" - הומאוסטזיס.

הגדרה מקובלת נוספת למונח בריאות היא זו אשר נוסחה על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO), עוד בשנת 1946 ולפיה: "בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק

היעדר מחלה" "[1].

בשנים האחרונות הגדרה זו שונתה מעט ועתה היא מכילה אף את היכולת לנהל "חיים פוריים מבחינה חברתית וכלכלית." הגדרת ה-WHO זכתה לביקורת לא מעטה והיו שטענו כי לא ניתן כלל להגדיר בריאות כמצב, אלא שיש לראות בבריאות תהליך של התאמהלדרישות המשתנות של החיים ולמשמעות המשתנה שאנו מעניקים להם. על כן, הגדרת ה-WHO, נראית בעיני רבים כמציבה מטרה אידאליסטית ולא כאמירה מציאותית.

בשנת 1974 פורסם בקנדה דו"ח שכותרתו "פרספקטיבה חדשה על בריאותם של הקנדים", הידוע אף כדו"ח לה לונד. הדו"ח מציע ארבעה משתנים לצורך הגדרת בריאות, אותם כינה: "ביולוגיה אנושית","סביבה", "סגנון חיים" ו"ארגון בריאות". מכאן שבריאות נשמרת באמצעות המדע ומקצוע הרפואה, אולם אף הפרט יכול לתרום לשיפור בריאותו. פעילות גופנית, מניעת השמנה ושמירה על משקל גוף נכון, תזונה מאוזנת, הפחתת מתחים, הפסקת עישון או שימוש בסמים, הן דוגמאות ליכולתו של הפרט לשפר את בריאותו.

אחד המדדים הנמצא בשימוש תכוף למדידת בריאות הציבור, בין מדדים אחרים, הוא הגובה הממוצע באוכלוסייה, משתנה המושפע מאוד מתזונה נכונה וטיפול רפואי.

באדיבות ויקיפדיה

  אתר "בריאות ומשפט בישראל"

להלן רשימת אתרי מידע בתחום הרשלנות הרפואית:

 עורכי דין רשלנות רפואית - פורטל פיצויים הכולל מאמרים בנושאי רשלנות רפואית, נזקי גוף, תביעות פיצויים ועוד.

פסקי דין רשלנות רפואית - פסקי דין מתחום הרשלנות הרפואית.

מאמרים רשלנות רפואית - מאמרים בתחום.

עורכי דין רשלנות רפואית - עורכי דין מכל רחבי האתר העוסקים בתחום רשלנות רפואית.